החלטה בתיק ע"א 4091/12 - ד'

1.             לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה, השופטתו' אלשייך), ב-פר"ק 23231-06-11 - וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דין זה.

           להלן יפורטו הנתונים העיקריים הנדרשים להכרעה.

תמצית העובדות

2.             בתאריך 30.09.2001 נכרת חוזה בין המבקשת, חברה המפעילה צי משאיות, לבין המשיבה 1 (להלן: החוזה), לפיו תשכיר המשיבה 1 למבקשת את המקרקעין הידועים כגוש 7834 חלקה 34 (להלן: המקרקעין) למשך 10 שנים (להלן: התקופה המקורית). בחוזה ניתנה למבקשת אופציה להארכת החוזה למשך 5 שנים נוספות, כלומר עד לשנת 2016 (להלן: האופציה), ואילו בתחתית העמוד השני לחוזה נכתבה תוספת בכתב יד המציינת כי "מומשה האופציה מראש", וכי התשלום בגין מימוש האופציה הועבר. עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלת תוקפה ומימושה של אותה אופציה.

3.             בתאריך 01.11.2011 הגישה המשיבה 1, לאחר שלשיטתה חלפה התקופה המקורית לחוזה ותוקפו פג, בקשה לבית המשפט המחוזי הנכבד למתן צו לסילוק ידה של המבקשת מהמקרקעין. בתאריך 17.04.2012 החליט בית המשפט המחוזי, על סמך כתבי הטענות שהוגשו לו ומבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים, להיעתר לבקשת המשיבה 1. בהתאם, נדרשה המבקשת לפנות את המקרקעין.

4.             לאחר הוצאת פסק הדין, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי הנכבד בבקשה כי יעכב את ביצועו, ובקשתה נדחתה בהחלטה מתאריך 22.08.2012.

            כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שלפני.

           ביני לביני החלה המשיבה 1 בהליכי הוצאה לפועל של פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (תיק הוצל"פ 16-23418-12-0 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 16-23418-12-0 end_of_the_skype_highlighting). נוכח הליכים אלה, הגישה המבקשת, בתאריך 04.11.2012 השלמה ובה בקשה לעכב גם את הליכי ההוצאה לפועל. לבקשה זו הגיבה המשיבה 1 בתאריך 06.11.2012.

5.             למען שלמות התמונה, אציין כי בהחלטתי מתאריך 07.11.2012 הצעתי לצדדים לנסות ולהגיע להסדר לפיו תנתן למבקשת ארכה להתארגנות, וזאת כנגד חזרה של המבקשת מהערעור שהגישה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתאריך 17.04.2012. מתגובות הצדדים להחלטתי הנ"ל הסתבר כי לא הסתייע בידם להגיע לפשרה במתווה שהוצע (ואף נראה כי המבקשת ניסתה להוסיף למתווה זה תנאים נוספים משל עצמה). נוכח מצב דברים זה, נדרשת עתה הכרעה בבקשה לגופה, ובכך אתמקד בהמשך.

טענות הצדדים

6.             המבקשת טוענת כי בלא עיכוב ביצוע, פסק הדין יגרום לה לנזק בלתי הפיך, ולמעשה תעוקר מתוכן זכות הערעור העומדת לה, בעוד למשיבה 1 לא יגרם כמעט כל נזק. עוד טוענת המבקשת כי קופחה זכותה ליומה בבית המשפט, שכן בית המשפט המחוזי הנכבד הוציא את פסק דינו מבלי שאיפשר לה להשמיע את טיעוניה בעל-פה. בנוסף, המבקשת פירטה שורה של נימוקים, אשר לדעתה מעידים כי קיים סיכוי טוב לכך שהערעור שהוגש על פסק הדין יתקבל.

7.             המשיבה 1 טוענת מנגד כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה, שכן המבקשת יכולה להשיג חלופות נוספות של מקרקעין אחרים לצרכיה, בעוד המקרקעין האמורים נדרשים למשיבה 1 בדחיפות לצורך הקמת בניין עירייה חדש. עוד טוענת המשיבה 1 כי החוזה שבמוקד ענייננו והאופציה שנכללה בו הם זכר לתקופה בה נוהלה העירייה באופן כושל, מה שהביא, בין השאר, לקריסתה הכלכלית. לגרסתה, התמורה שהעבירה (אם בכלל) המבקשת למשיבה 1 היתה זעומה בנסיבות העניין, ותקופת האופציה המדוברת הינה פיקטיבית ובלתי חוקית, בשל מגבלות הדין לגבי שכירויות עירוניות ארוכות טווח שכאלה. עוד מדגישה המשיבה 1, כי בניגוד לטענת המבקשת, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס על פסיקה משפטית, ולא על הכרעה עובדתית, ולכן שגויות טענות המבקשת לפיהן בית המשפט המחוזי הנכבד קבע מסמרות במחלוקות עובדתיות, מבלי לאפשר לצדדים להשמיע את דברם בפניו.

           המשיב 2 טוען כי אף על פי שמדובר בפסק דין המורה על פינוי מקרקעין, הרי שקבלת הערעור תגרום למבקשת לכל היותר לנזק כספי, אשר איננו בלתי הפיך. לפיכך, טוען המשיב 2, אין לומר ששיקולי מאזן הנוחות נוטים כאן באופן ברור לטובת המבקשת. למעשה, כך ממשיך המשיב 2 בטענתו, עיכוב פסק הדין יגרום למשיבה 1 לנזק רב, שכן היא לא תוכל לעשות במקרקעין שימוש לצרכי ציבור, כמתוכנן על ידה. נוכח האמור, המשיב 2 טוען כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים למדי.

דיון והכרעה

8.        לאחר עיון בבקשה ובתגובות המשיבים - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, בכפוף לאמור בפיסקאות 12 ו-13 שלהלן. עתה אפרט בתמציתיות את הנימוקים להחלטתי.

9.        כידוע, ככלל, הגשת ערעור איננה מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, כמצוות תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שהצדדים פועלים על פיהן בענייננו. יחד עם זאת, לכלל זה יש חריגים, ובהלכה פורטו שני פרמטרים מנחים שעל פיהם מי שנדרש לפסוק בבקשות לעיכוב ביצוע (על פי תקנות 467 ו-468 לתקנות) צריך להדריך עצמו, והם: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. באלה ובהקשרם למכלול שבפנינו אדון מיד בסמוך.

10.      בכל הנוגע לשאלת סיכויי הערעור, דומני כי הצדק עם המשיבה 1 בטענתה כי בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על הכרעה משפטית, ולכן רוב טיעוניה של המבקשת, לפיהם שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בממצאים העובדתיים שקבע - מוקשים. יתר על כן - בית המשפט המחוזי הנכבד, היה מוכן לצאת מתוך הנחה כי הגרסה העובדתית שהציגה המבקשת היא הנכונה, אך גם בהנתן הנחה זו הוא פסק כדלקמן:

"אלא שבענייננו, אף אם אלך לשיטת המשיבה [המבקשת כאן - ח"מ] כברת דרך משמעותית, אניח לה ליהנות מן הספק ואקבע לצורך הדיון כי ההסכם המקורי היה תקף ולמצער כעת מאוחר מכדי לבטלו למפרע, הרי חרף כל זאת דין הבקשה להתקבל".

           הנה כי כן, בית המשפט המחוזי הנכבד הניח כי אפילו אם תתקבלנה מלוא טענותיה העובדתיות של המבקשת, עדיין יש לפסוק כנגדה. הסיבה לכך היא שהחוזה, שכלל, כאמור, תקופה מקורית, לצד "אופציה" שמומשה, כביכול, במעמד כריתת החוזה עצמו, נמצא על ידי בית המשפט הנכבד, ולו לגבי תקופת האופציה - כבלתי חוקי, ובלשונו: